רש"ש על יבמות ס״ט

1 תד"ה כי. דכל פס"כ נ"ל כו' מלא יחלל. עי' לעיל ס א פלוגתת ראב"י ורבנן וצע"ק:

2 בא"ד בסוטה שבא עליה בעלה כו'. תימה דא"כ היינו נמי כי תבעל כיון דכבר היא אשתו ואי כשגרשה מאי איריא סוטה ספק דאינה אלא בעשה אפי' סוטה ודאי דבלאו תפסי בה קדושין כדלעיל מט ב בתוד"ה סוטה:

3 תד"ה כ"ג. וי"ל דלגבי בן כו'. לפי מאי דקי"ל כראב"י לעיל ס וכטעמא דר"א שם דלא יחלל אכולהו קאי יהא מוכח מכאן דלא כהרמב"ם בפי"ט מהל' א"ב הל"ד דבבעל בלא קדושין לא חללה:

4 תד"ה והמפתה. כדקתני בגמרא. הוא לקמן בע"ב והמציין הרחיק המקום:

5 גמרא וליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין כו'. ופרש"י אלמא לחדא ביאה חיישינן. תימה דשם אדרבה פרכינן והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה ומוקי לה כשבעלו ושנו ואולי ר"ל חדא ביאה דראוי בה להתעבר דל"ת דלעולם אינה מתעברת עד שיבעול וישנה ומתניתין סתמה דמשמע אפי' היתה נשואה כבר:

6 רש"י ד"ה תהא מקולקלת. לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש. תמוה דהרי תנן בפ"ז דתרומות מ"ב דב"כ שניסת לישראל א"מ אה"ח לכ"ע ולרבנן אף אם נשאת לפסולין ע"ש. שוב מצאתי להבעל מל"מ בדרך מצותך בסופו שעמד עליו בזה ואולי דחה להמשנה מהלכה משום דבתו"כ ממעט לה מן וכל זר ל"י בו כאשר הבאתי לעיל סח ב ובגמרא שם מוקי להאי קרא דוקא על ב"כ שנשאת לישראל. אבל אנכי רמזתי שם ליישבם אהדדי במש"כ בכתובות בס"ד:

7 תד"ה ונשאת. ותימה כו'. ול"נ דברישא דהולד כמוה ולא אהני כלום בביאתו להכי תני ונכבש. אבל הכא דהולד ישראל ממזר כדלעיל כג ע"ש. וכן מאכיל בתרומה מה"ט הואיל ואהני בביאתה למילד זרע ישראל לכן תני נשאת: